המהות של הרבנות, והמשמעות הנלווית לנשיאה בתואר הזה: הדברים המלאים של הרב אהרון ליבוביץ, בטקס קבלת פרס ‘ישרות’ למנהיגות תשע”ט, במסגרת אירוע ההסמכה לרבנות של תלמידי הרב דניאל לנדיס.

סבי היה רב, אבי הוא רב, ואם הייתם שואלים אותי בתור ילד מה אהיה כשאגדל, הייתי עונה שאין לי מושג – אבל בטוח לא רב. הוסמכתי לרבנות בשנת 1995 על ידי הרב שלמה ריסקין והרב חיים ברובנדר. התכנית היתה להיות ר”מ – רב מלמד, ואמרתי לעצמי אז – שלעולם לא אהיה רב בית כנסת. בשנת 2004 מוניתי לרב קהילת ‘קול רנה’ בנחלאות. במבט לאחור, אולי הייתי צריך לעשות התרת נדרים לפני הכניסה לתפקיד. כיהנתי שם שש שנים.

מצאתי ייעוד, וגיליתי שרבנות בעיקרה אינה כהונה דתית, רבנות היא מנהיגות.

מברקלי בארה”ב – למחאת הדיור הציבורי בגן הסוס בירושלים

גדלתי בברקלי קליפורניה, בירת האקטיביזם, אבל בשנת 2011, בעצם בתשעה באב תשע’א – בעיצומה של מחאת הדיור והדרישה הציבורית לצדק חברתי, הפסקתי רק לבכות על חורבן – והתחלתי לעשות. נולדתי כאקטיביסט. לידה שהביאה למינוי למועצת העיר ירושלים וליסוד של ארגון ‘השגחה פרטית’.

אני זוכר את יום הלוויה של הרב עובדיה יוסף, כשנתיים אחרי אותו תשעה באב. התלבטתי אם ללוות את ארונו של פוסק יחיד בדורו, אדם שהערכתי מאוד את פועלו ההלכתי – ונרתעתי ממורשתו הפוליטית. תוך כדי ההתלבטות הרגשתי פתאום אחווה גדולה גם לדמות הפוליטית, רב אשר הבין כמוני שרב הוא מנהיג, וזה לעתים מחייב עשייה פוליטית. בחרתי ללוות את ארונו לפחות ה’ אמות: ד’ אמות של הלכה, ואמה אחת של אחווה מקצועית. רבנות, הנהגה, היא לא רק בשימור הקיים – אלא בקידום מה שצריך להיות. ואי אפשר להפוך חזון למציאות בלי להתייחס למישור הפוליטי, ולחוק.

יש לנו כאן הערב שנים עשר רבנים ורבניות חדשות מולנו, ואני רוצה להתעכב על שתי שאלות – מהו מקור הסמכות של רב? ואיך מגיבים למשקעים שנדבקו לתואר הזה בימינו?

יש על מי לסמוך?

אז מהם המהות והתוקף של התואר שניתן כאן היום, ומאין הוא שאוב?

בבבלי ראש השנה כה עמוד ב, כתוב ‘אפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים’. השאלה בימינו, היא מי ממנה פרנס על הציבור? למשל האם המינוי הציבורי של הרבנות הראשית לישראל מחייב את הציבור מבחינה הלכתית, ‘אפילו יגידו לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין’, אם כן, אני בוודאי נמצא בבעייה. ובהסתכלות סביב – אני לא לבד.

מקס וובר הבחין בשלושה מקורות של סמכות – מסורת, אישיות, וחוק. אין חוק המגדיר את הקריטריונים לרישוי לפסוק הלכה. לחלק מכם יש כריזמה, והיא יכולה להקנות לכם סמכות, אבל לא לכל רב יש את זה. הסמכות של המסורת אינה הצד החזק של הציבור הפרוגרסיבי הליברלי. חנה ארנדט אמרה שסמכות נבחנת כאשר היא אינה נזקקת לכפייה או שכנוע. הציבור שלנו לא יקבל כפייה ולא יוותר על שכנוע, אז אם כן מהי סמכותם של הרבנים שלנו?

ברור לי שמקור הסמכות של הרבנות שלנו היום הוא בעיקרו אישי וקהילתי. הרבנות אינה יונקת את סמכותה מהגורם המסמיך, גם אם הוא כידידי הרב דני לנדס, תלמיד חכם, לב ענק, ואיש חזון. סליחה הרב דני, העובדה שאתה סומך אותם – היא חסרת משמעות אם לא יהיו אנשים וקהילות שיסמכו עליהם.

זאת המשמעות של סמיכה בימינו, לא שהסמיכו אותנו, אלא שסומכים עלינו. ועל איזה סוג של רב אפשר לסמוך? רב שיהיה שם עבורי, עבור הקהילה שלי, עבור הדור שלי. בהמשך אותה סוגיה במסכת ראש השנה הגמרא ממשיכה – ‘ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם’ – וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו ואומר (קהלת ז, י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה: יפתח בדורו כשמואל בדורו, בדורו.

“הדת זוכה להשפעה – כשהיא מוותרת על הכוח”

הסוגייה השנייה שאני מבקש להעלות כאן, היא ביחס למשמעות הנלווית לנשיאה בתואר רב או רבנית.

צפויה לכם עבודה קשה – והסיכוי היחיד שלכם להצליח בה באמת וביושרה – הוא רק אם תבססו את ההנהגה שלכם על יהדות מבחירה – ורק אם תרחיקו את עצמכם מכזו המבוססת על שררה.

הדת זוכה להשפעה – כשהיא מוותרת על הכח, כתב הרב ג’ונתן זקס. במציאות בה הקשר בין הרבנות והרשות מעוגן בחוק, במציאות בה רב ראשי לשעבר עשה בתואר שלו שימוש כדי לקבל שוחד, במציאות בה רב העומד בראש מוסדות בני-עקיבא עשה שימוש בתואר שלו בכדי להגן ולתת רוח גבית לרב אחר – שעשה שימוש בתואר שלו כדי לפגוע מינית בתלמידים, במציאות בה הרבנות הראשית הפכה שם נרדף לגזענות, שחיתות וסיאוב, במציאות הזאת – לכם, בעלי ובעלות הסמיכה הפרטית והלא-מוכרת על-ידי רשויות המדינה, יש עבודת קודש כפולה ומכופלת לעשות.

All eyes are on you.

במקום לרטון על מה שרע – תייצרו בעצמכם מציאות רבנית אחרת. טובה, ונכונה יותר.

אחרי הכל – מה אני יודע?

ולכן, מוסמכים ומוסמכות יקרים ואהובים, אני רוצה לחלוק אתכם כמה דברים שלמדתי בדרך, כדי שיסמכו עליכם:

סמואל ג’ונסון אמר:

Integrity without knowledge is weak and useless

‘יושרה ללא ידע – היא חלשה וחסרת תועלת’. הדור צריך אותנו בשאלות הקשות. בשביל זה חייבים ללמוד תורה ולדעת. אל תפסיקו ללמוד, בעוד עשר שנים אתם יכולים להיות במדרגה אחרת, בעוד עשרים שנה אתם יכולים להיות לא רק רבנים אלא תלמידי חכמים ופוסקי הדור. ואז ג’ונסון המשיך ואמר:

and knowledge without integrity is dangerous and dreadful

‘ידע ללא יושרה הוא מסוכן ומחריד’. לדעת תמיד גם מה לא יודעים, זאת גם יושרה. אני מברך אתכם שלכם יהיו רבנים שאתם סומכים עליהם. בחיוג מהיר בסלולרי. הרב לנדס ימשיך להיות נכס יקר עבורכם.

לא לתת לפחד לנהל אותנו. פחד שומר עלינו, אבל הוא גם יכול לפגוע בנו. צריך לפחד לומר או לעשות דבר לא נכון, אבל צריך גם לפחד מלא לאמר, או לא לעשות את מה שנכון. לזה קוראים יראת שמים, וגם היא חלק מהיושרה.

לא להיות יותר מצעד או שני צעדים לפני הציבור, ולא לאבד קשר עין עם המיינסטרים. הכלל הזה שומר עלינו ומאפשר לנו להמשיך ולהשפיע על העם באופן בר קיימא, ומבלי להיתקע בקצה.וכמובן – כל אחד ואחת חייבים לזהות את הציבור שלהם ואת המיינסטרים שאליהם הם מתייחסים.

כדי להיות סוכני שינוי – דרושה אמת, וזה מחייב עיסוק בשינוי עצמי. נלסון מנדלה אמר את זה  –

The first thing is to be honest with yourself. You can never have an impact on society if you have not changed yourself. Great peacemakers are all people of integrity, of honesty, but humility

‘הדבר הראשון הוא להיות אמיתי עם עצמך. לעולם לא תוכל להשפיע על החברה עם לא עשית שינוי בתוך תוכך. מחוללי שלום גדולים הם כולם בעלי ישרות, אמיתיות, אבל – ענווה“. כתזכורת לכל הנקודות למעלה אני אומר לעצמי משפט קצר ופשוט כמה פעמים ביום: “אבל אחרי הכל – מה אני יודע?”.

לאן כל זה מוביל?

עם ישראל תמיד היה מחולק לשבטים, ואנחנו עדיין כאלה. השבט שלנו, הוא שבט קטן יחסית. זה בסדר, הוא יגדל, כי הוא אמיתי. אבל אחד מהאתגרים שלנו היום הוא לבנות קהילה, וציבור. לכן הנוכחות של כל אחד ואחת מהנוכחים היא חשובה. כדי למנות פרנסים על הציבור צריך ציבור. לכן אנחנו חייבים לחזק אחד את השני, אני עומד כאן כדי לחזק אתכם. אותך הרב דני ידידי, את חברי הנהלת ‘ישרות’, ואת התלמידים והמסמכים. אתם עושים מלאכת קודש ואנחנו מאחוריכם וסומכים עליכם.

אני רוצה לומר תודה לכם על החיזוק שנתתם לי היום בפרס המיוחד הזה. אני רוצה לציין גם את כל העובדים של השגחה פרטית וחופות, אז והיום, את חברי ההנהלה, ואת אשתי מרים והילדים שלנו. עשינו את זה ביחד ונמשיך לעשות.

לאן זה יוביל? מבחינתי, הדרך ברורה. אני רואה סימני השגחה פרטית בכל שלב ושלב בפעילות שלי.

אבל אחרי הכל, מה אני באמת יודע.

תודה.